הנער מסיביר עם השם הערבי וסיפור חיים מרתק

קראתי השבוע כתבה על בחורה שנולדה לאמא רוסייה-ישראלית ולאבא בדואי.
אמה הייתה נערה עולה אבודה בת 16 ואביה בדואי ישראלי בן 23. הם הכירו ברחובות יפו, התחתנו ועברו לגור בעזה. נולדו להם בעזה 3 בנות, האמא והבנות סבלו מאלימות מהאב, ואז היא לקחה את הבנות וברחה איתן בחזרה לישראל.

בהתחלה חשבתי לעצמי – וואו, איזה סיפור. ואז נזכרתי שבעצם, כבר פגשתי סיפורים שהתחילו באותו אופן.

הסיפור הזה, על התפרים שבין זהויות ותרבויות, החזיר אותי לתקופה שבה עבדתי כמדריכה של בני נוער עולים. למקום שבו דברים כאלה קרו הרבה, ולא כתבו עליהם בעיתון.

כמדריכה במעונות לסטודנטים עולים ראיתי את זה, את הדרכים שבהן נערות עולות עלולות ללכת לאיבוד בארץ חדשה. הן היו לבד בארץ, והרבה פעמים גם לא הייתה להן משפחה מתפקדת בארץ המוצא. הן היו די אבודות, די תמימות, מחפשות הגנה, תמיכה וחיבוק והיה מתבקש שיפגשו את האנשים הלא נכונים. הבחורים המקומיים, לרוב ערבים, חיכו להן בדרך למעונות, התחילו איתן והציעו בדיוק את מה שהן חיפשו: הגנה, תשומת לב, תחושת שייכות.

ואז נזכרתי בסיפור נוסף שכולו זהות חצויה ומורכבת.

במסגרת התפקיד שלי כמדריכה בתוכניות צעירים, הייתי נוסעת לשדה התעופה, לאסוף את החניכים מהרגע שהם נוחתים למרכז הקליטה שלנו.

הייתי מקבלת מראש את שמות החניכים שצריכים לנחות, מספרי דרכון שלהם, עיר מוצא ומספר הטיסה.

ובאחת הפעמים הופתעתי מאוד לקרוא את שם הבחור שהייתי צריכה לאסוף, מאחת העיירות בסיביר, שהיה לו שם פרטי ושם משפחה ערביים.

אני לא מציינת כאן את שמו, כי אתן יודעות, זה נושא רגיש, אולי מישהו מכיר אותו והנה אני מספרת משהו כל כך אישי עליו.

היה לו שם ערבי, לא שם מוסלמי של מדינות חבר העמים האסיאתיות, אלא ערבי אסלי. לא מוחמד ולא אחמד, משהו יותר מקורי.

באיסופים זה עבד ככה – הייתי מגיעה לאולם הנוסעים בשעה של הנחיתה, וחצי שעה אחרי שנחתו החניכים היו יוצאים לאולם הנוסעים, לרוב עם חולצות של התוכנית ועם הרבה מזוודות, ומבט אבוד, ככה שאי אפשר היה לפספס.

גם הפעם, הגעתי לאולם הנוסעים בשעת הנחיתה, והבחור לא יצא. כל הנוסעים של הטיסה ממוסקבה יצאו והוא לא. בוודאות שלא יצא.

חיכיתי חצי שעה, חיכיתי שעה. מה עושים? הלכתי לאינפורמיישן, סיפרתי שאני מהסוכנות היהודית ומחכה לחניך שהיה אמור להגיע בטיסה הזו והזו, והוא לא יצא. מה עושים? עם מי אפשר לבדוק אם היה על המטוס?

שם אמרו לי לפנות לנציגות של חברת התעופה, ולבדוק מולם. הלכתי לחפש את הביתן של transaero החברה הרוסית, ושם לא יכלו לעזור לי, אמרו שמדובר במידע חסוי והם לא יכולים להגיד לי.

מה עושים? חזרתי לשבת באולם הנוסעים, להתחיל לעשות טלפונים למנהלי התוכנית, שיבדקו את זה ברמה שלהם מול הנציגות ברוסיה.

ואז התקשר אליי חניך שלי מתוכנית קודמת, וסיפר שהוא היה על הטיסה עם החניך החדש, והשב״כ לקח אותו לחקירה, והם ביקשו ממנו לתרגם קצת.

עם שם כזה, לא פלא חשבתי שהשב״כ רוצה לבדוק אותו.

לפחות ידעתי כבר מה קורה איתו. ישבתי וחיכיתי. שעה, שעתיים, שלוש. לא יצא.

מה הם כבר מצאו אצלו? מי זה הבחור הזה?

ואז הוא יצא. ובאמת אי אפשר היה לטעות. הוא לבש חולצה של התוכנית, היה לו מבט אבוד והרבה מזוודות, וחזות מאוד ערבית. לא העולה החדש מסיביר שהייתן מצפות לפגוש.

קצת באוטובוס וקצת אחר כך הוא סיפר לי את סיפור החיים המיוחד שלו.

אמא שלו היא יהודיה שלמדה באוניברסיטה במוסקבה ואבא שלו מרוקאי מוסלמי. הם הכירו באוניברסיטה. התאהבו והתחתנו, ועברו לגור במרוקו עם משפחתו, עם כל החמולה, שם נולד להם ילד אחד. כשהילד היה בן 5, האמא חזרה איתו לרוסיה. ההורים התגרשו, האבא עבר לארצות הברית, וכמעט ולא היה איתו בקשר.

הוא סיפר שאבא שלו כעס עליו כשגילה שהוא רוצה לעלות לישראל, שלא הבין למה הוא הולך דווקא למדינה הזאת, עם כל המורכבות שלה. אבל הוא אמר שרואה את עצמו יהודי כמו אמא, שהוא רוצה לחיות בישראל ולשרת בצבא.

חבר שסיפרתי לו פעם את הסיפור הזה, אמר: מסכן הבחור. נדפק מכל כיוון. גם יהודי, גם מוסלמי, גם רוסי, גם מרוקאי.

זה היה לפני 20 שנה, ועכשיו אני לא יודעת מה איתו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה חייל קרבי, ששינה את השם הפרטי שלו לשם ישראלי.