השטן לובשת פראדה 2: מה חובה לדעת לפני שאתן הולכות לראות.
זה סרט עצוב.
עשרים שנה עברו עלינו מאז פראדה 1 ועשרים שנה עברו גם על הדמויות שכל כך אהבנו שם.
פראדה 2 נאמן לציר הזמן ופוגש את מירנדה, אנדי, נייג׳ל ואמילי 20 שנה אחרי הסרט הראשון.
לכו לראות אותו, אתן חייבות את זה לעצמכן ואתן תהנו, אבל דעו מראש שזה סרט עצוב וקצת מבאס.
כל מה שהיה חמוד, מגניב וכייפי בסרט הראשון כבר לא כזה בסרט השני, וזה לא בגלל הסיפור ולא בגלל התסריט, אלא כי העולם שלנו והעולם שלהם השתנה מאוד. פראדה 2 לא מנסה לשחזר את הקסם ואת היקום הנוצץ ומגניב של פראדה 1, אלא להפך – מפרק ומכבה אותו.
כמו שנייג׳ל אומר בצער לאנדי שמצטרפת שוב לצוות: היום המגזין כמעט ולא יוצא בפרינט. אנשים מורידים את הגרסה הדיגיטלית שלו וגוללים בה בשירותים.
בניגוד לסרט המקורי, החדש הוא לא על עולם האופנה. עולם האופנה הוא משני כאן, זו תפאורה. זה סרט על הזמן שעובר, על חילופי דורות ועל אובדן. לא במובן הטראגי, אלא אובדן של ערכים וסדרי עולם לטובת שינויים שלא ידוע כרגע מה יביאו איתם.
פראדה 1 כאמור היה סרט על מאחורי הקלעים של עולם האופנה, ופראדה 2 הוא סרט על אנשים קשישים, ואני אומרת את זה לזכות, ועם הרבה כבוד והערכה כי לא מצלמים מספיק סרטים על אנשים קשישים שנמצאים בשיא שלהם. זהו סרט על אנשי מקצוע שעברו כבר את גיל הפרישה, מקצוענים בתחומם שהיו גדולים מאוד פעם ומנסים להישאר רלוונטיים בעולם המקצועי שלהם שמשתנה ללא הכר. זה קצת פתטי וקצת עצוב, ומעורר הזדהות כי רבים מאיתנו בדיוק במקום הזה עכשיו, מנסים להישאר רלוונטיים בעולם המקצועי שלנו.
באחד הפאנצ׳ים בסרט מירנדה מצביעה על אנדי ושואלת מי זאת, ויש גיחוך ברקע. סירייסלי? היא אמנם במצב קוגנטיבי נהדר, אבל האישה בת 70 פלוס. 20 שנה עברו מאז אותה עובדת ארעית רפרפה בחייה לתקופה קצרה. האם באמת אנחנו מצפים שהיא תזכור אותה.
לצורך העניין גם אנדי בת ה-40 וקצת היא אשת מקצוע קשישה, עיתונאית זוכת פרסים שירדה מגדולתה אחרי שכבר אין לה עיתון לכתוב בו.
גם היא דמות שמעוררת בעיקר עצב כי אחרי 20 שנות קריירה מרשימה, עבורה היא ויתרה על חיים אישיים (זה לא נרמז בסרט, אבל זה ניחוש מתבקש אחרי שהיא מספרת לאמילי שהיא הקפיאה ביציות), היא נאלצת לחזור בדיוק לנקודת ההתחלה שלה.
השטן לובשת פראדה 2 הוא חגיגה לעיניים מבחינה ויזואלית וקולנועית והוא גם עגמומי, רציני ומלנכולי. יש בו חשבון נפש של דמויות שהזדקנו, וכן גם אנדי ואמילי בנות ה-40, אחת רווקה שהקפיאה ביציות, אחת גרושה עם ילדים, הן דמויות בוגרות עם מטען רגשי לא פשוט. יש בו עצב על העולם ההולך ומשתנה ולא לטובה, ועצב על אותם אנשי מקצוע מבוגרים מאוד, שמנסים להיאחז בעבר שנוזל לכולנו בין האצבעות, שמנסים להישאר רלוונטיים והם כבר לא. הם קצת נלעגים וקצת פתטיים, ולא נשאר להם עוד הרבה זמן בתפקידם, ולכולנו ברור שברגע שהם, האחרונים, יילכו – תגיע הבינה המלאכותית ותסחוף הכל.
אלה המחשבות שנשארו לי אחרי הסרט. ומה אתן חשבתן?
לא ניתן להגיב